לפני מספר שנים, הופניתי ליאיר, יאיא, ע"י חבר טוב, שראה וכאב את מצוקתי. הייתי שבור. מרוסק.
לימים הבנתי שהייתי בחרדה גדולה. החרדה רוקנה אותי. התחילו מחשבות קשות, בצורה של לופ.
המוח נשרף מרוב מחשבות שליליות. איבדתי את עצמי, ונמחק לי כל הטוב והחיובי. הייתי בקרקעית, והייתי בטוח שאני מקרה אבוד.
אי אפשר להשתלט על המחשבות הללו, שכן הטבע שלהן הוא לצוץ כל שניה ושנייה, ללא הפוגה…
הרגשתי שאני משתגע.
בפעם הראשונה שהגעתי ליאיא, מייד התקבלתי בחיוך עוטף, מלא כנות.
ליאיא עיניים טובות ומכילות.
ולראשונה, לאחר חודשים רבים של בדידות, הרגשתי שסוף סוף מישהו מקבל אותי. למישהו אכפת ממני. לא שופט אותי.
יאיא הכין לי תה צמחים, והכל בחיוך.
ישבתי במשך שעה וחצי, והתחלתי להוציא….
הבנאדם הקשיב, פה ושם שאל משהו…
המפגש היה רגוע, בחדר צנוע ונעים.
ברור שבמפגש הראשון וגם השני, שאלתי את עצמי, "מה אני עושה פה" …
איך הגעתי למצב הזה…
ומי זה בכלל היאיא הזה… אמנם הוא מחייך ועיניו טובות, אבל אני יושב שעה וחצי, מדבר, *לאן כל זה הולך?…..*
למפגש השלישי, כבר חיכיתי ברגעים.
פתאום היתה לי תחושה פנימית, שהוא יודע מה הוא עושה. הוא מכוון אותי.
שהוא מעביר איתי ואותי תהליך.
הוא אמר לי מפורשות, שאני מקרה קל בכלל…
אני מקרה קל? אז מהם המקרים הקשים? שלא נדע…
במפגש הרביעי כבר התחלתי להרגיש שהביטחון מתחיל לחזור אלי.
יאיא הסביר לי שאני בסדר.
שאני אחראי, ובסך הכל טעיתי בפנייה… ושהוא יחזיר אותי לדרך המלך.
הוא קרא לזה: לכוונן קצת…
יאיא העניק לי כלים, שהיו חסרים לי.
וכך היה. התחלתי לראות דברים אחרת.
התחלתי להתחזק.
מישהו מאמין בי.
ובעיקר, מישהו (הוא עצמו…) שהיה במקום שאני נקלעתי אליו, נמוך ואומלל, וע"י תמיכה מקצועית ממטפלת, הוא יצא מזה.
וכעת הוא מוציא אותי.
לאחר 5 או 6 מפגשים, יאיא בעצמו אמר לי שאני משוחרר.
אתה מספיק חזק. פרוש כנפיים ותמריא.
חזרתי לחיים. חזר לי הביטחון בעצמי, בסביבה.
תודה יאיא. לימים הבנתי שנפילה כזאת יכולה לקראת לכל אחד.
כולל לחבר טוב שנפל בחרדה.
כמובן ששידכתי לו את יאיא, והבנאדם יצא מזה, בעזרתו.
תבורך יאיא.